אפי-נו בלון מאמן לידה - ההתנסות האישית שלי, מאת רותי קרני הורוביץ

כהכנה ללידת הבית הנפלאה שחוויתי, שימש האפי-נו כמאמן המושלם ביותר. האימון במכשיר היה כלי העזר המשמעותי ביותר שהכין אותי ללידה קלה וחלקה. בקצב שלי, בזמן ובמקום שנוחים לי, ידעתי, אוכל לבנות לעצמי את הבטחון הגופני והרגשי ביכולת שלי ללדת היטב. האפי-נו עשה מלאכתו נאמנה והוכיח מעבר לכל ספק שאין כמוהו האימון הקרוב ביותר לקראת הדבר האמיתי.

התאמנתי בכל יום כמעט, בשעות הערב. גיליתי שתנוחת האימון המועדפת עלי היא שכיבה על הצד בברכיים כפופות מעט. ריפדתי את עצמי היטב בכריות לתמיכה, בעיקר מאחורי האגן. התמיכה הזו אפשרה לי להתמקד בהרפיה שכה חשובה להצלחת האימון.

ידעתי שמפתח ההרפיה הוא מרכזי בחשיבותו להצלחת האימון, ולכן השקעתי בו מחשבה רבה. את הכלים שלי לדמיון מודרך כינסתי במאמר `דימויים לנשימות וללחיצות` באתר הבית שלי `אמנות הלידה`. הדימויים מכוונים במקור להרפיית צוואר הרחם בלידה, אך התאמנתי בדיוק לפיהם, וגיליתי שהם עובדים נהדר גם על פתח הנרתיק באימון. יותר מכך, האימון במכשיר האפי-נו, בשילוב התרגול בדימיון מודרך, סייעו בהטמעת הדימויים אל תוך הגוף פנימה. הרגשתי שהגוף `צילם` את ההתניה להרפות בתגובה למתיחת הבלון, והפך את מפתחות הדמיון המודרך זמינים ומועילים מאד בלידה.

מבחינת התנוחה באימון, הרי שהבחירה שלי בשכיבה על הצד נבעה מהסיבות הבאות: זה נוח, האגן חופשי ובעיקר חופשית עצם הזנב – סקרום, בניגוד לתנוחות ישיבה, הנרתיק מאורך בניגוד לתנוחת כריעה, וניתן להרפות בה את הגוף כולו. זו גם תנוחה נפוצה ומצוינת ללידה בחדרי לידה ובבית, שאותו זיכרון צילומי של הגוף לוקח איתו ללידה ממש.

הקפדתי על מציאת התנוחה שבה מפעיל הבלון את מירב ההתנגדות על פתח הנרתיק. כלומר, תמיד וידאתי שלפחות ארבעים וחמשה אחוזים ממנו נמצאים מחוץ לנרתיק, כך שההיקף הרחב ביותר של הבלון לוחץ מבפנים החוצה על פתח הנרתיק. כי אם הבלון ייבלע פנימה – מה עשינו? בטח שלא אימון אפקטיבי לרצפת האגן.

צריך להבין שהגובה של שריריי רצפת האגן פנימה אל תוך הגוף הוא שני ס"מ בערך, כך שמה שנחשב באימון הוא `טבעת מול טבעת` או במילים אחרות טבעת ההיקף הרחב יותר של הבלון, מול טבעת רצפת האגן. צריך גם להבין שהנרתיק דומה יותר למשולש הפוך מאשר לשפורפרת, כפי שמראים בטעות מספר תרשימים שנתקלתי בהם בעבר. ואולי הטעות נובעת מכך שרוב תרשימי הנרתיק מתארים אותו בפרופיל. מכל מקום, חשוב להבין שרק תחתיתו של המשולש היא הרלוונטית לאימון, ולכן יש להציב את הבלון כך שישפיע עליה.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של מיקום הבלון להצלחת האימון. הייתי אומרת שזהו מפתח עיקרי. חשוב גם להבין שהמיקום לא מתבצע פעם אחת ודי. זו עבודה עדינה של כוונון והתאמות שמתרחשת תוך כדי האימון עצמו, ובכל אימון מחדש. למרות שזה אולי נשמע מסובך ובעייתי, זה ממש לא כך. כשהאימונים נכנסים לתלם, לאחר פעמיים שלוש, פעולת המיקום הופכת טבע שני, לא חושבים על זה בכלל.

לגבי האימון עצמו – לאחר הניפוח, הכיווצים וההרפיות, השהיתי את הבלון לשתי דקות בערך בכל פעם. אישית, מצאתי שקשה לי להתמודד עם רצף של דקות ארוכות בהן של מתיחה, ולכן שברתי את האימון לשלושה מיני-אימונים קצרים בכל פעם. חשוב לי לציין כי על שיטת האימון הזו החלטתי בעצמי, ושאין לה שום סימוכין בהוראות היצרן. ידעתי שאני לוקחת על עצמי את האחריות שבאי הצמדות להוראות מבחינות מסוימות, ובכל זאת, לי זה התאים.

לאחר כל `מיני-אימון` שכזה הייתי סקרנית מאד לדעת איזה היקף ראש תינוק יכולתי ללדת בקלות, ולכן מדדתי את היקף הבלון במקום הרחב ביותר באמצעות סרט מידה גמיש. כאמור, הגעתי לעשרים וששה סנטימטרים בלי קושי מיוחד. ראיתי גם שמתקיימת באימונים מן תבנית שחוזרת על עצמה. המיני אימון השני הגביר את ההישג והשלישי תחזק אותו. כלומר, לדוגמא, אם במיני-אימון הראשון הושג היקף של עשרים וחמשה וחצי ס"מ, הרי שבשני הושג 26, וגם בשלישי 26.

הבנתי שהיקף הראש הממוצע של תינוק הוא 34 ס"מ, והוראות היצרן דיברו על להגיע ל-32, כך שעוד דרך ארוכה לפני. לאחר יומיים של דשדוש, החלטתי להתקדם. זה לא קל אך לחלוטין אפשרי. גיליתי שבאמצעות הרפיה וניפוח מתונים אני יכולה להגיע רחוק יותר. מה שעבד בשבילי, היה לנפח את הבלון בקצב קבוע ואיטי של ניפוחים והרפיות. לאחר עשרה הניפוחים הראשונים שהיו לי קלים, התחלתי לנפח ולנוח בקצב `אוטומטי` וקבוע ככל שניתן. כלומר, ניפחתי שלושה ניפוחים, ונחתי שלוש נשימות מלאות. אני מבקשת להדגיש שאישית, אותי, מרפים מאד דימויים וקצבים מספריים, ושתבנית זו לא בהכרח מדברת לאף אחת אחרת.

מכל מקום, לאחר מספר אימונים כאלו הגעתי להיקף של עשרים ושמונה וחצי ס"מ. בהחלט לא רע, אך ידעתי שלא מספיק. הרגשתי שהאימון תקוע ושמשהו בכלים שבהם השתמשתי כבר לא עובד בשבילי בהיקפים הגדולים יותר.

אני קצת נבוכה לשתף, אבל מה שהתחיל לנקר בי באותו שלב ולהרים ראש היה הפחד. פחדתי מההשתמעויות של כשלון ואי התקדמות באימון, במיוחד לאור העובדה שהתכוננתי ללדת בבית. איזו מן יולדת בית אני אם אני נרתעת מלעבור את גבול הנוחות וההרגשה הבטוחה והמוכרת של מתיחה עד היכן שהגעתי? האם אוכל להרשות לעצמי ללדת היטב אם כבר עכשיו איני מוכיחה לעצמי שסביר לחלוטין שאצליח?

לא האמנתי, אך הפחדים הפכו פרטנרים יעילים מאד לאימון. התחלתי לדמיין מה יקרה אם לא אצליח (חתך, התערבויות, תפרים, איזה פרצוף יהיה לי כיבואנית וכנושאת דגל לידה טבעית אם אכשל), והאימונים נכנסו להילוך חדש. זה לא היה שחשקתי שיניים והתגברתי על כאב. במפורש, היה זה מחסום מנטלי,הפחד, שהייתי צריכה לפרוץ. אולי זה נשמע מוזר, אך מעשרים ותשעה וחצי ס"מ לשלושים ושניים, היה לי קל יותר להגיע מאשר לעשות את כברת הדרך שבין עשרים ושמונה וחצי ס"מ לבין עשרים ותשעה וחצי. בחיי.

שאבתי תמיכה גם מסיפורי אימונים בפורום של האתר שלי `אמנות הלידה`.

משהגעתי להיקף המיוחל של 32 ס"מ, הפכו האימונים לשגרת תחזוקה קלילה. ידעתי עמוק בכל תא בגופי שיש לי נתוני פתיחה מעולים ללידה קלה וחלקה. הרגשתי כמי שהולכת מוכנה לאולימפיאדה של עצמה. וכך היה. בלידה עצמה הייתי כה מורגלת בתחושות הלחץ והמתיחה שחוויתי בשבועות שלפני, עד שמבחינות רבות הלידה הרגישה כמו עוד אימון. והאפי-נו - אין כמוהו כלי אמין להכנה ללידה. כשקמתי להתקלח לאחר הלידה, שלמה לגמרי למותר לציין, לא האמנתי כמה קלה ופשוטה יכולה לידה להיות. האפי-נו הוכיח עצמו מעל ומעבר לציפיותיי. הנה סיפור לידה, הלידה שלי, לאחר שהתאמנתי עם אפי-נו